top of page

אמון - מפגש 3 - הרבנית לאה גרליץ

עודכן: 23 בנוב׳ 2022


המהות שלנו נשגבה ביותר ורובינו לא חווים את המהות הזו במשך יום – אולי אחוזים קטנים ממנה יוצאים במהלך היום-יום. קלקול, חושך, חולשות - כל מיני ביטויים שליליים שיוצאים מאדם הם בעצם לא קשורים למהות שלו, אלא זה בעצם ביטויים של הרע המכסה על הטוב המוחלט, נקודת האמת.

לא משנה אם הביטויים השליליים האלה יוצאים מאיתנו או יוצאים מזולתנו , הביטוי השלילי הזה הוא איזה שהוא ביטוי לכאב, למצוקה פנימית של אותו אדם והכאב הזה מהווה ביטוי לניתוק מהמהות.

מה יעזור למהות הזו לצאת מן הפנים לחוצה – להתגלות ? מגלים לנו חז"ל שהמהות תלויה באמון, אמונה. האמון באדם, האמונה בשם, האמונה בתורה .האמון באדם – האמון בחברו, אימא לבן, אישה לבעל, בעל לאשתו וכו.

חז"ל מדמים את האדם לבניין שיכול להיות קומות-קומות , עשר קומות תפארת, אבל אם אין את היסודות – כל הבניין יכול לקרוס. אין את היציבות : אין את החיבור למהות שהאדם מבין מה הוא באמת והוא מצליח להוציא את הכוחות מן הכוח אל הפועל.

מה יעזור לאדם להוציא את הכוחות שלו מן הכוח אל הפועל ? זה האמון שהאדם נוטע בו. אם האדם יאמין בזולתו, בטוב המוחלט שנמצא בו – בילד, למשל – למרות הרע הנגלה, זה ייתן כבר את הכוח לנשמה הזו לפרוץ החוצה. להחזיר לה את כל החלקים – הפאזל – למקום. ואז כל הקליפות, הכיסוי הזה, הרע הזה, מתחיל לנשור, מתחיל לרדת לאט-לאט. ואז הצלם האלוקי מתחיל להתגלות.

יש מישהו שנותן אמון ויש מישהו שמבין את הכאב שלו. ז"א הוא מבין שהשלילי שנגלה הוא בעצם נובע מהכאב המאוד גדול. כי כשהאדם לא מחובר - המהות שלו לא נגלית – הוא חווה כאב עצום. יש שם את רצון הנשמה לפרוץ החוצה והיא לא יכולה, לא מסוגלת, היא כאובה. כוחות הנפש לא מאפשרים כי אין יסודות. היסודות לא בנויים כמו שצריך, לא מחוברים, הפאזל לא מחובר כמו שצריך, אז אין לו את היכולת להתרומם ולצאת החוצה.

החיבור לכאב מאפשר לאדם להכיל את עצמו, אפילו שהוא מתנהג באופן שלילי. אבל כשאנחנו מכילים אותו בתוך הכאב שלו אנחנו מאפשרים לו לצאת מתוך הכאב ולהתחיל לחיות מציאות חדשה. אם אנחנו נבקר אותו במקום הכאב או לא נכיל אותו ,אנחנו גם פוגעים בו באמון וגם נותנים לו הרגשה שאף אחד לא מבין באמת מה אני עובר.

תוהו ובוהו – חוסר חיבור למהות. מנינו את התוצאות של תוהו ובוהו:

1. חוסר ביטחון עצמי

2. בלבול הדעת

3. חוסר ביטוי עצמי

4. חוסר יכולת לתת

5. חיפוש סיפוקים בחוץ,

6. תלות – אובססיה -התמכרות (הם קשורים זה בזה).

7. דיכאון

8. חרדה

9. כפייתיות

10. קושי בבחירה

כשהאדם לא מחובר, לא מקבל את האמון, הוא בעצם מסתובב עם ספק. הספק הזה לא מאפשר לו אמון בעצמו. הוא בעצמו לא יודע מי הוא, הוא כאילו מחפש מי הוא. זה יכול לגרום לחרדות מאוד גדולות וגם לדיכאון. כל הזמן יש לו דיבור פנימי : מי אני, מה אני, מה התכלית שלי, מה יהיה, מה יקרה - בעצם אין שום קרקוע. המקום הזה מעלה למוח כל הרעילות הרגשית ששוטף את המוח בשליליות. יש לו חוויה שאף אחד לא מבין אותו.

הרבה אנשים חווים את הרגשות האלה בחיי יום-יום וחושבים שהתרופה הפסיכיאטרית היא זאת שתציל אותה. ונכון שיש מצבים שאין ברירה – מצבים קיצוניים. אבל צריך לדעת שהתרופה לרפואה האמיתית היא האמון. אמון הפנימי הוא זה שיצוק מלט בין החללים - הפתחים - שם יושב היצר הרע ("לפתח החטאת רובץ" ) ויוצר את כל הרע המגולה. אז יש מענה אמיתי : המלט הזה מחבר ומתחיל להיות יציקה, יציבות, מילוי פנימי. במקום המילוי הדמיוני מתחיל להיות מילוי אמיתיהמזון האמיתי של הנשמה שהוא האמון.


רפואה לתופעות של חוסר חיבור

יש היום תופעה מאוד רווחת של אוטיזם – הרבה ילדים מאובחנים היום באוטיזם. לא מדברת על קשב וריכוז שזה בוודאי קשור לחוסר חיבור. אבל אפילו אוטיזם שזה נראה בעיה אורגנית . אפשר על-ידי בניית אמון בצורה נכונה – ממש הילדים נרפאו מזה אף כי לפי רפואה אין לזה רפואה - לפי התורה, לפי החז"ל, יש לזה רפואה. אל תיבהלו החיצוניות – האדם בהתקף חרדה, בהתפרצויות זעם, ילד שנהיה כמנותק – כל הדברים האלה מעידים על חוסר חיבור, חוסר חיבור באמון הפנימי. ונלמד לאט-לאט איך אפשר ממש לרפא את זה.

הכוח מול החולשה

תופעה נוספת - הכוח מול החולשה: לכל אדם יש כוח עיקרי שאתו הוא ירד לעולם. הביטוי השלילי שמתגלה מלמד שההיפך שלו הוא המהות של האדם.

אדם שמאוד הפכפך ומאוד חסר יציבות, בעצם, היציבות והאיתנות הם הכוח האמיתי של המהות שלו. מישהו שנראה לא נאמן, הנאמנות היא הכוח האמיתי שלו. דווקא במקום שהחולשה נגלית, שם נמצאים כוחות הנפש. זה כאילו פוגע במקום הכי-חשוב ולכן שם גילוי החולשה מגלה את החוסן והחוזק האמיתי של המהות.

כשיש לאדם ניתוק מהמהות שלו, הכוח הפנימי לא מצליח לצאת , ולכן מה שיצא זה הצד ההפוך.

סוגי פגיעות

מלך : מוח, לב, כבד.

מוח - כל היכולות הקוגניטיביות והשכליות.

לב – היכולת הדיבורית הרגשית שלנו.

כבד – היכולת המעשית ההתנהגותית.

בכל אחד משלושת הענפים האלה יכולות להיות פגיעות בהתאם לטיפוס שהאדם הנמצא או בהתאם לחולשה שהאדם נמצא באותו זמן.

11. רגשות :

זה יכול להתבטא ברגשות מאוד שליליים : חרדות, דיכאונות. בתופעות כמו כפייתיות, סכיזופרניה .

12. יכולת קוגניטיבית:

זה יכול להתבטא כבעיה קוגניטיבית כמו ירידה באינטליגנציה, סוג של פיגור. ישנו פיגור שהוא לא מולד אלא שהאדם נכנס לכזה תוהו ובוהו שאין לו יכולת קליטה. ואז יכול להיות דיסלקציה. כל מיני תופעות שמתבטאות בעצם בחוץ כתופעות קוגניטיביות אבל ב-בפנים זה בעצם חוסר חיבור, חוסר אמון.

13. התנהגות:

זה יכול להתבטא כתופעה התנהגותית : אנשים שתקועים – הליכה מאוד תקועה. או ילדים עם קשב וריכוז – קופצים כל הזמן. או חוסר שקט בריחה כל הזמן לעשייה.זה נובע לחוסר חיבור, לחוסר הכלה של עצמי.

זה ביטוי של שלל תופעת - תוצאות של תוהו ובוהו בשלושה מישורים: מוח, לב, כבד.

נקודת בחירה נמוכה ומצב רוחני

נקודת בחירה נמוכה : לקום או לא לקום בבוקר. וזה קשור למצב רוחני :אדם קם בבוקר ושואל: מי אני, מה אני, איך יש לי כאלה מחשבות, אני בכלל שווה משהו , מישהו בכלל צריך אותי בעולם הזה ? זו חוויה מאוד קשה של מיותרות, כמו "אני בכלל לא שייך ליקום הזה".


אנשים שמתקנים כל הזמן את האחרים

זה נובע מכך שלנפש יש תשוקה כל הזמן להיתקן. אנחנו כולנו ירדנו לעולם הזה ממצב של קלקול לתיקון – זה המסלול. הנפש מעצמה רוצה כל הזמן להיתקן. כיוון שהיא לא מצליחה לתקן את עצמה אז היא רואה כל הזמן קלקולים בחוץ ויש לה צורך כל הזמן לתקן אחרים. המצב הזה שהאדם רוצה לתקן את כל העולם, לפעמים זה מביא למצבים לא פשוטים בתוך הבתים. גם פה חייב תרגיל אמון בשביל לצאת מהסבך הזה. כמובן שבמצב תוהו ובוהו כל היכולת של הכלה מצטמצמת כי האדם בתוך תוהו ובוהו אינו מסוגל להכיל את השני.


רצונות חיצוניים

המהות של האדם אמורה להוציא את הכוחות שלו מן הכוח אל הפועל. מכיוון שהוא לא מצליח להוציא את הכוחות האלה, אז הוא מתחיל לשכוח את הרצון הפנימי, הנשמתי שלו. ואז הוא מתחיל לרדוף כל הזמן אחרי רצונות חיצוניים. כיוון שהוא רודף כל הזמן אחר רצונות חיצוניים , "הנפש מאין תמלא" ,הנפש לא מתמלאת ואז היא כל הזמן בחיסרון. והוא בדיכאון ובייאוש, עד חס ושלום התאבדויות.


תרגיל אמון - מבוא

תרגיל זה עבודת השם. עבודת השם זה כל הזמן להתאמן. אנחנו נמצאים בזמן של סוף הגלות . עד עשרה אחוז מחיות האדם באים לידי ביטוי בלבד. ז"א שיש כל כך הרבה חלקים שהם טמונים בפנים, כמו חלקים מתים שלנו שלא יוצאים, למגיעים לידי ביטוי. הפוטנציאל שלנו לא יוצא מן הכוח אל הפועל ואנחנו חיים בסוג של הישרדות.

חז"ל אומרים שכשיש מישהו אחד בעולם שלנו שהוא יאמין במישהו אחר - וזה לא חייב להיות קרוב משפחה – למרות כל מה שהוא רואה בחוץ, המציאות הכביכול עגומה, הוא רואה מי הוא באמת. רואה בפנים את הנשמה, רואה את הפוטנציאל שלה, מה טמון שם בפנים. זה בעצם מעורר את האדם להתחיל לחבר את כל החלקים ולתת לחלקים שלו, לאחוזים שנקברו, חיים. חז"ל קורים לזה ממש תחיית המתים.

האמונה היום זה הדבר המגונה, המבוזה- זה שייך לדבר שלפני 2,000 שנה. והידיעה זה הדבר הנערץ.

זה חדר גם למחוזותינו: האמון שהיה טבוע פעם אצל האימהות, אצל הסבתות שלנו , שזה היה דבר ינוק מה שהם העבירו ,כל האמונה שהם יצקו בילדים – היום כבר צריך ללמוד את זה. היום אנחנו צריכות ללמוד את מה שפעם היה בטבעיות אצל האימהות – איך להעביר את זה הלאה, איך אישה נותנת אמון בבעלה. צריך ללמוד את כל הדברים האלה מחדש כי זה נשכח.

עכשיו אנחנו לקראת הגאולה והשם בכוונה משכיח את הדברים האלה שהיו מבוססים וברורים בעבר , כדי שאדם בכל הכוחות שלו יבחר במהות, באמונה, בחיבור, באמת.

בשביל לגלות את נקודת האמת הפנימית, אנחנו נלמד לעשות את תרגיל האמון הזה. עדיף בהתחלה לא לעשות את התרגיל הזה על עצמינו אלא על מישהו אחר.


תרגיל אמון

כל אחת תבחר מישהו קרוב בתור התחלה .את תרגיל האמון נכתוב על דף ונשמור אותו. חשוב לעשות אותו במאה אחוז השקטה : לנתק פלאפונים, לבדוק שהלב שלי לא עמוס (לא לחשוב עכשיו על שטיפת כלים). לשלוש דקות הקרובות למלא את הזמן הזה רק לתרגיל אמון. אם לא, הוא פשוט יתכווץ, ואז זה פחות יפעל.

אחרי שהכול יהיה כתוב בדף, שלוש דקות ביום אתן מוציאות את הדף הזה.

שלב 1 – שלב האמון:

מי האדם שעליו כותבים את תרגיל האמון – מי הוא במהות שלו. לכתוב את כל החוזקות של האדם .


נכתוב תכונות שיש בכל יהודי כשהוא במיטבו : רצון להיטיב, רצון לתת, רצון להשפיע. זה טבוע בנו.


בדף אחר, לא בדף של תרגיל אמון , נכתוב את כל בחולשות כל הדברים השליליים שיש באדם הזה.


זה שלב קשה כי לפעמים צפים כל מיני דברים שיכולים לגרום לנו להיות בהתערבבות עם האדם הזה. אבל זה גם משחרר אותנו מהקושי.


ובצד השני של הדף לכתוב את הדברים ההפוכים: אם בצד אחד כתבתי "עצלן", אז בצד שני אכתוב "זריז". "הפכפך" – "יציב, נאמן". "מוגבל" – "מלא יכולות".

חשוב מאוד ממש לדמיין את האדם הזה במצב הפוך.

אח"כ לכתוב את זה באריכות – לתאר את התכונות יותר בפירוט , להרחיב, לדמיין את הילד, למשל, בעוד כמה שנים - איך הוא יהיה חתן, לדמיין את הבעל בעוד שנתיים - איך הוא יהיה, לדמיין את האימא בעוד חצי שנה-שנה – איך היא תהיה.

לקחת תמונה של האדם שנוגעת לנו וחבר את התמונה הזו לדף המתומלל הזה. לדבר עם התמונה: "אתה שלי. אני יודעת מי אתה באמת. אתה לא יודע מי אתה אבל אני יודעת מי אתה, מה השם שם לך באמת. כזאת נתינה יש לך. כזה טוב לב".

הדיבור הזה יוצר :"האמנתי כי אדבר". הדיבור הזה מחזק בי את האמון בו. לא נצטרך להמציא – הכול כתוב בתרגיל אמון. אבל לפעמים זה יצא לנו. כמה שזה יצא בטבעיות עם התמונה, התמונה תעורר את תרגיל האמון , זה ייתן לזה תוקף . התוקף הזה כל-כך חשוב – נצטרך את הכוח הזה של האמון לתרגיל הזה ולהתנהלות בחודשים הבאים.

אנחנו מדברים כל יום שלוש דקות ,במקום קבוע עם הדף, בנינוחות.

הצד השני מתחיל להרגיש את זה , שנפתח איזה לב רחב שמתחיל להרגיש אותו.

הצד השני רגיל לחוסר אמון. ובתת-מודע מתחיל לנסות את האימא שלו/אשתו אם היא אוהבת אותו באמת. כי הוא מרגיש שיש שם לב רחב שיכול להכיל את הלא נורמליות שלו, את הרע שלו, את המפלצת שלו. הלב שיכול להכיל והוא לא ייבהל.

שלב 2 – "אמונתך בלילות"

גם בלילה שזה זמן החושך , כשהשלילי פורץ , השלילי מתחיל לצוף וזה סימן טוב (כמו שברפואה, מחלה פנימית יוצאת החוצה על-פני העור) – אז בהתחלה זה נראה נורא ואיום, כאילו החמיר.

ואז אימא תגיד: מה, אני כל-כך נותנת בו אמון והוא ככה ? לא. להגיד לעצמך : אל תיבהלי. אני אעזור לך. אני לא אשנה דעתי עליך. אני יודעת מי אתה באמת. וזה בסדר – אתה עכשיו מוציא את הרע שלך כי כואב לך. זה ייתן את הכוח לא להישברולהכיל אותו כמו שהוא.

הרבה פעמים הוא יגיד דברים קשים : "את אף פעם לא אהבת אותי, את סתם צבועה!.." . צריך להחזיק את המקום הזה, לדעת שאם אני אהווה לנו את הבסיס איתן הזה של האמון , זה ייתן לו את הכר שעליו הוא יוכל להתחיל להשתנות. אם אני אתערער שם והוא ירגיש סדקים אז האמון יישבר.

אנחנו לא מלאכים ולכולנו יש נפילות, אבל זה חשוב: נפלתי-קמתי.

בתרגיל אמון האדם חייב להיות מחובר אל השם והחיבור הזה מחבר אותו הלאה לאותו האדם. והוא משרה עליו רוגע.

במצבים הכי קיצוניים הוא יכול להתפרע ולצרוח ולבוא בהתקף זעם – להעיף כיסאות. ואני לא נבהלת – אני יודעת מי אתה באמת.

ואחרי כמה זמן האדם נרגע.

ואז, כשהוא חוזר להכרה, אז יכול לקרות המפנה : פתאום הוא הבין שמישהו הכיל אותו בצורת יוצא דופן, שאף פעם זה לא קרה לו שמישהו ראה את המפלצת שלו ולא נבהל. זה מביא הר בה אנשים – גם ילדים וגם מבוגרים – ל-פתאום בכי, איזה שהוא גילוי של אהבה. זה פתאום יוצר להם סדק שבמקום שהם כל-כך אוחזים ש-"אף אחד לא מאמין בהם". זה יאפשר לאותו האדם לצאת מן המקום השלילי שלו ולהתחבר בחזרה.

שלב 3 – הפער

פער עצום בין התמונה של המציאות הנוכחית לבין התמונה המושלמת שיצרתי בתרגיל האמון – מי הוא באמת.

צריך להאמין שהשם בשותפות איתנו בתרגיל הזה והשותפות אתו יכולה ליצור – אני מכירה מקרים ממש ניסיים של אוטיסטים עם תעודות ואחרי עבודה מאוד מאומצת נעלם האוטיזם. ילדים עם קשב וריכוז, ילדים עם פיגור. נשים שרוממו את הבעלים שלהם ממקומות מאוד-מאוד שפלים שהם נפלו לתוכם – פשוט רוממו אותם בזכות האמון שהן נתנו בהם.

אז הפער יכול להיות עצום וצריך לקבל אותו כמו שהוא. להגיד : יש פער עצום בין מה שדמיינתי לבין המציאות, אבל אני אוהבת אותך כמו שאתה, אוהבת אותך כך. זה קשה להגיד את זה במצבים הלא פשוטים, אבל זה ייתן כוח לאדם לצאת מהמקום הוא נמצא וכוח להיוושע. כוח להאמין שגם כך מקבלים אותו. כוח להתרפא ממש.

קבלת הפער הזאת מאפשרת לכל הקליפות של השלילי והרע להשתחרר.


שלב 4 – נקודת הכאב – "עמו אנוכי בצרה".

כל התפרצות של שלילי זה בעצם ביטוי לכאב שהאדם חווה. הכאב הזה נובע מכך שהאדם לא מצליח להתחבר למהות שלו , לא מצליח לחבר את החלקים שלו. במקום הזה , מי שעושה את תרגיל האמון אומרת: אני איתך בכאב - לא משנה מה השלילי שיצא ממך – אני מרגישה את הכאב שלך.

זה נותן לאדם "חלצהו וכבדהו" . "חלצהו" - יכולת להיחלץ , כמו שהשם מחלץ אותנו מהצרה. "כבדהו" – ממש נותן לו צלם אלוקים שהוא איבד במצב של תוהו ובוהו.

הילד חוזר הביתה ומקיף אותנו בצעקות, בהאשמות : "אני בכלל לא אוהב את האוכל המגעיל הזה, הבית הזה אין פה כלום מה לאכול, אני מגיע אין פה אוכל..." . האימא מתחילה להתגונן או להרגיש רגשות אשמה : אולי לא הכנתי לו את זה, אולי לא התחשבתי בו... תלוי איזה טיפוס היא. אבל היא יכולה בד"כ להגיב לו: מה אתה צועק, לא רוצה – אל תאכל. יש גם גישה כזאת.

אבל בעצם, ילד שבא כך הביתה, זה אומר שהוא לא הוציא את מה שהוא הרגיש במסגרת שהוא היה בה. הוא מוציא את כל מה שהיה נעול בו אצל אימא שלו. כי הוא מצפה שאימא תכיל אותו גם בכאב. ואפילו עכשיו שאני יודע שלא מתנהג כמו שצריך, אבל מצפה שיש שם מישהו שיעזור לו לצאת מן התוהו ובוהו הזה.

אנחנו מבינים שהילד הזה הגיע כך מכאב. (זה לא אומר שאנחנו לא יכולים אחר-כך להסביר לו).

או הבעל הזה שמגיע והוא כבוי מאוד וסגור, וקר, ולא מאמין שיש בכלל מישהו שהוא מעניין אותו. אז מספיק שאנחנו נגיד באיזו שהיא אינטונציה קצת גבוהה – כבר הוא יפרש את זה כפגיעה. אם אנחנו מבינים שהוא בתוהו ובוהושני חצאי לב שיורים חצים אחד על השני. זה יורה " אתה לא שווה, אתה כלום, אף אחד לא אוהב אותך" : תפיסות חיים שלו שהמציאות שלו רק מצדיקה לו אותן . ומספיק לו מילה אחת מהרבי שלו או מאשתו או מהבוס שלו או אפילו סתם מעונן חלקית היום, הוא מרגיש שכל העולם נגדו. לכן עדיף לא להיכנס לתוהו ובוהו . לחשוב איך אני יכולה להמיס את הכאב שלו. זה מקום שאני יכולה להאיר אם לרגע אצא מעצמי. אם נהיה בתוך הכאב שלנו, הכנסנו את עצמנו לתוהו ובוהו. אם אני בכאב, אני לא מצליחה לעשות שום דבר. אם אנחנו במצב שיכולים לתת שם את האמון, אין רפואה גדולה מזו בעולם. וזה נקרא "לשאת בעול חברו" – זה "אהבת לרעך כמוך" הכי גדול שיש.

להתנתק רגע ממה הוא עשה ולהתחבר לרגע לכאב שלו. זה כמו לתת לו יד להוציא אותו מן הבור.

למשל, בשביל לבנות אמון לאדם שהוא "הפקר" נהיה חייבים להיכנס לחוויה של השני (או של עצמינו), להבין את הכאב הפנימי שלו. ואז אם נהיה שם זה יאפשר לאדם הזה לצאת מתנועת ההפקר – כי זה תנועת קורבן - ולהתחיל לנוע לקראת תנועה חדשה – תנועה של המהות, של אמון .כי אדם שהוא הפקר אין לו אמון בכלום: הפקירו אותי וגם בורא העולם הפקיר אותי. אז מצד אחד חייב להיות שם מאה אחוז של הקשבה ומצד שני לתת לאדם את הכוח שבעצם זה רק תפיסת חיים, זה דמיון. ואז אותו הפקר יכול לעזור לאחרים .


להכיל הכאב של הזולת על-ידי הקשבה. ואז האדם השני מרגיש שמישהו אוהב אותו, מקבל אותו - זה עוזר לאדם השני להירגע . ואז הוא מתחיל לעשות שינוי פנימי - להתחבר למהות שלו.


"אבל הוא לא מכיל אותי". היכולת של האדם בתוהו ובוהו להכיל היא נמוכה.

זה יכול להיות גם מול אימא : מישהי שאימא שלה ניצולת שואה וכל החיים היא לא קיבלה שום אהבה, מבחינתה, כמובן. ובערוב ימיה אימה חלתה באלצהיימר. היא נהייתה ממש אלימה – הייתה לה עובדת זרה שהייתה מקללת וצועקת עליה. והפלא ופלא, אחרי שהיא עשתה פה תהליך של נקודת אמת - עשתה את "המאירה". ו-"המאירה" נתנה לה אמון בזה שהיא יכולה לאהוב את אימא ואמון באימא שלה שהיא אהבה אותה בדרך שלה. והפלא ופלא היא זכתה לארבע שנים להיות עם אימא שלה והיא אמרה לי : את לא מבינה, איזו אהבה ביני לבין אימא ! את לא מבינה מה יצא מאימא וממני בארבע השנים האחרונות ! מה קרה ? בגלל "המאירה" היא קיבלה אור בנשמה שלה , והאור הזה נתן לה אמון להאמין שהיא אוהבת את אימא שלה ואימא שלה אוהבת אותה. היא פתאום נראתה אימא אחרת. היא אמרה : זכיתי בארבע שנים אחרונות של אימא שלי לכזאת אהבה שלא זכיתי בחיים.

אתם מבינים שזה שמעניק את האמון, הוא זוכה לאהבה עצומה: השם מרעיף עליו כל-כך הרבה אהבה ! זה לא היה מקרה פשוט – אימא שלה הייתה זורקת עליה נעליים ומקללת אותה. זה השתנה כי האדם מתחיל להרגיש את האמון.

הפסוק של "המאירה" הוא ביטוי המהות, ביטוי הטוב המוחלט. הפסוק נותן אמון בי.

להגיד את הפסוק של "המאירה" – זה ייתן כוח אמון נוסף .

גם אם יזרקו עליו את הנעליים. הוא יבין שהוא פועל פה עם נשמות, עם מהויות – לא עם גופים. אז הוא יאפשר לצד השני להוציא את כל האור הנשמתי שבתוכו.

בתהליך הזה אין "כוחי ועוצם ידי" – השם נמצא שם ממש.

כוח האמון זה כוח הכי גדול שיש – גם הצדיקים עובדים עם הכוח הזה.


אמון מפגש 3
.pdf
הורידו את PDF • 187KB

22 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page