א. המהות מצד האור
אין לנו שום השגה בו. לכלי -שזה אנחנו - אין יכולת להשיג מהות. הכלי צריך
להכשיר את עצמו למצב בו הכלי והאור נפגשים בחזרה והמהות מאירה חזרה בתוך
הכלי. ואז החיים והחיות שופעים באדם כמעיין התגבר והחיות הזאת לא פוסקת
ממנו. גם ההשגה לא פוסקת ממנו : הוא משיג ומשיג יותר ויותר ככל שמתקרב
למהות.
המהות מצד האור לא משתנה:" אני השם לא שיניתי". הדבר היחידי שמשתנה זה
הכלים שמקבלים את האור.
אם תאירו אור לבן לתוך כל מה שצבוע בכל מיני צבעים, זה יאיר לפי הצבעים שלו.
כל כלי בנוי מהרבה מאות חליקים וכל חלק מאיר את הצורה שלו, אבל לכולם בסופו
של דבר יש מהות מאוד פשוטה שמתלבשת .
כשהמהות מתלבשת בכלי של מחשבה, אז זה יבוא על-ידי ביטוי בצורה של מחשבה.
ואם זה בצורה של ראיה, אז זה יבוא על-ידי ביטוי בראיה. זה משתנה לפי הכלי, כי
האור הראשוני הוא אור פשוט – הוא לא משתנה. הכלים הם אלה שמשתנים.
הכלי זה נפש האדם – אנחנו הכלי לאור שנקרא מהות. לסיבה.
ב. המהות מצד הכלי
יש לנו רובד אלוקי. המהות מצד הכלי עוברת תהליך של בהתחלה דבקות באור
עצמו , למצב של פירוד נוסף, שאנחנו אומרים :" הנה אני" – נפרד לחלוטין, מבודל
מהמהות. תופס את עצמו כיחידה נפרדת לחלוטין שאין לה שום קשר אל המהות.
החלק האלוקי זה הכלי לאור השם. זה המהות של הכלי.
לידה כניתוק מהאור
העובר במעי אימו נמצא עם המהות, עם האור של השם. הנשמה שלו מאירה בו. המעבר
לעולם גשמי זה מעבר מן האור לחושך וברגע שהעובר יוצא לאוויר העולם – נחשך לנשמה.
זה לא קורה ברגע אחד : מי שיסתכל על תינוק יבחין שהוא בכלל לא מסתכל על הדמות
שאוחזת אותו, הוא בד"כ אחוז בלהסתכל בהרבה מעל – כי הוא עדיין מחובר. עובר חודש-
חודשיים והוא נקשר אל העולם הגשמי ופה נחשך.
לכן אמרו החכמים : " טוב לו לאדם שלא נברא מאשר נברא". הוא היה במקום הרבה יותר
טוב. רגע היציאה, זה היציאה מהאור אל החושך. ירדנו לתוך מצרים.
ירידה לעולם הגשמי – ההחשכה.
עכשיו מתחילה העבודה בתוך מצרים. המהות של הכלי נשכחת. החומריות והגשמיות
מחשיכים את המהות מצד הכלי. בא מלאך וסותר על פיו והכול נשכח ממנו. תינוקות בוכים
ולא סתם בוכים – כי נוצר מעבר מקשר אלוקי אל האינסוף ברוך הוא למציאות של
אינדיבידואל שמחובק על-ידי גוף גשמי. ונאכל על-ידי גשמיות וזה קשה מאוד לנשמה. קשה
מאוד לכלי.
מהרגע שכיבו לנו את האורות – מעכשיו אנו יוצאים לפעולה ועבודה של פיתוח כלים גשמיים
הכלי זה הרצון. נדבר על הרצון, על המבנה שלו. למה הוא נחשך ואיך יוצאים מהחושך הזה.
האדם חייב להכיר את עצמו. האדם שלא יכיר את עצמו, לא יוכל לצאת למה שהשם טווה לו.
האדם לא מזהה את עצמו נכון. אנחנו לא מודעים למה שאנחנו באמת. אנחנו לא יודעים מה
זה אלוקות. נופלים תוך מאוויים שלא שייכים אלינו בכלל: המאוויים של הגוף או של הנפש
הבהמית. אנחנו מזדהים עם זה ומזהים עם זה את עצמינו לכן התענוג הגשמי מבחינתנו זה
האור.
ואז מתחיל מרדף אחרי עוד תענוג גשמי ועוד תענוג גשמי. ושכחנו את עצמינו. שכחנו
שאנחנו נשמות אלוקיות. עזבנו את כבודנו והנחנו את עצמינו לאנחות. ירדנו למסע בתוך
עולם חשוך שאנחנו רואים אותו כמקור כל מאוויינו: להשיג בו עוד דבר ועוד דבר. ולא מבינים
שככל שאנחנו יותר ויותר מתעסקים בו, אנחנו יותר ויותר נחשכים, מתרחקים מההכרה של
מה שאנחנו באמת.
כך הנשמות שלנו בוכיות על ההתרחקות מן המהות. זה הבכי של הילד הקטן הראשוני שלו.
הבכי של נשמות בפנים בוכות שהן לא מכירות את עצמן.
האדם השקוע בעולם החומר לא מנסה לראות אם יש משהו מעבר למציאות הזו של עולם
החומר. ולזה אנחנו קורים " אני".
תיקון הנשמה בעולם הזה
הרצון לקבל מתפתח עד גיל 13 .זה רצון, זה הנפש. ואת הכלים האלה אנחנו אמורים לקחת
למצרים. אנחנו צריכים את הכלים – גם שם עם ישראל אמורים לקחת את כלי כסף והזהב
של המצרים . ואיתם הם יוצאים מהמצרים. זה מה שהנשמה צריכה, זה מה שאתם עשיתם
: הייתם אמיצים וגיבורים לרדת לעולם הזה כדי לעשות פה תהליך שבסופו של דבר הוא
ייעשה תנועה הרבה יותר נעלה ממה שהיינו לפני כן. כל ירידה לעולם הזה היא תכליתית
מאוד והנשמה יודעת את זה: היא יורדת לפה כדי לחזור למקום הרבה יותר גבוה ולהעלות
איתה גם את הנפש וגם את הגוף.
אם הנשמה צולחת – כי היו עשרה כאלה , הם עלו עם הגוף שמימה – הם יצרו תיקון הגוף
בעולם הזה. מה שרוב הנשמות לא עושות – מספיק ודייהו לתקן את הנפש הבהמית
ולעלות יחד איתה ולהעלות אותה גם כן.
לקחת את הכלים האלה זה לקחת את הרצונות . זה הכלי- ההשתוקקות. אז המשתוקק
לומד להשתוקק בשלב הראשוני לדברים גשמיים – כסף וזהב. זה האלילים. אלילים של
מצרים. אנחנו צריכים לצאת מתוך עבודת האלילות הזאת אבל לא לוותר על הרצון. אי
אפשר לוותר על הרצון, רק צריך לדעת לפעול אתו בצורה נכונה.
להכיר את הנפש
כדי לדעת לעבוד עם הרצון בצורה נכונה, אנחנו צריכים להכיר אותו על פרטיו. לדעת איך
הוא עובד ואיך הוא מפעיל את כל המערכת. כי הוא מפעיל את כל המערכת – הוא הבעל-
בית. ולא כמו שהעולם חושב שהמחשבה זה הבעל- בית, הרגש זה הבעל-בית. כל כוחות
הנפש שלנו באים לסייע לרצון. זה אנחנו, זה הרצון, זה הכלי.
אנחנו עברנו תהליך ממצב של דבקות באור אינסוף למצב של יחידה נפרדת שפשוט
משתוקקת למילוי. זה קרה לכל אחד כשהוא נולד לאוויר העולם. כי באנו לתקן את הרצון כדי
להיות כלי ראוי להכיל את אור השם.
לשם כך באנו לעולם – לא בשביל להשיג מותרות גשמיים, לא בשביל לזכות במעמד, לא
בשביל לנהל.
כשאנחנו מדברים פה, זה מעורר את הכוח נשמתי : רק רגע, יש פה משהו שקראתי לו "אני"
אבל זה לא האני האמיתי.
נכון שזה לא אני אמיתי. אבל גם אי אפשר גם להתנתק ולהגיד: טוב, אני אחיה עכשיו את
האני האמיתי – חיים של דימיונות. הדרך היא אחרת : השם רוצה מאיתנו להכיר את הנפש
, את הרצון, להבין אותו לגמרי. אחרי שהבנת אותו לגמרי אז תבין איך מזככים כל שלב
ברצון הזה , איך הרצון מזדכך. איך הוא חוזר - פה, בעולם הזה, עם הגוף הגשמי והנפש
הבהמית – איך אנחנו חוזרים ביחד למצב שהאלוקות מאירה בנו. זאת העבודה – שבתוך
העולם הגשמי הזה החשוך - יתרון האור על החושך. מפה להכיר את האור.
הנשמה תמיד הולכת קדימה
יש יתרון גדול בזה. הנשמה תמיד הולכת קדימה, גם אם נראה שהיא הכי התרחקה, הכי
מנותקת – אין שום קשר בינה לבין עצמה – אף על פי כן היא הולכת קדימה. אין אצל השם
משהו שהוא לא תכליתי, הוא לא לוקח שום דבר אחורנית – הכול לעבר המטרה. הוא מדויק
מאוד השם – הוא לא עושה שום פעולה מיותרת או פעולה שצריך לתקן אותה. זה לא משנה
כמה השם הרחיק אותנו ממנו כי יש מטרה להרחקה הזו ומזה ייוולד משהו בתוך הנשמה
שלא יכל להיוולד בצורה אחרת. עם כל הקושי שיש. ותמיד אפשר להעלות כל מיני קשיים
רגשיים. אפשר. גם לי יש מקרים כאלה ואני יכול לעשות מזה עניין. אני יכול להיכנס
לפסיכולוג ולדון אתו עשר שנים על הדבר הזה. שום תועלת לא תצמח מזה. זה חלק מתיקון
שהיינו צריכים לעבור, גם אם זה דברים קשים.
אז בהתחלה זה קשה, כי אנחנו לא מוכנים לקבל המהלך שאנחנו עוברים. את זה שהיינו
צריכים לעבוד את הדבר הזה כדי להתקדם הלאה - כדי לעבור מסוכה נוספת בתוך
המציאות הנשמתית שלנו כדי להתקרב אל המהות. אז זה נראה לנו מזעזע וקשה , אבל
האדם צריך להסתכל פנימה ולהבין שהתיקון שנעשה מכוח הדבר הזה הוא תיקון עצום
לנשמה ומשהו בכל זאת נולד מהדבר הזה גם אם זה קשה לנו.
אנחנו רק צועדים ביחד קדימה. רק צועדים ביחד. כולנו. כל עמך בית-ישראל – נשמה אחת
שצועדת ביחד. אנחנו מסתכלים אחד על השני ויש לנו מה להגיד אחד על השני – זה כאילו
יד ימין תגיד משהו על יד שמאל או תיתן מכה אחת לשנייה. הרי זה לא יקרה. זה בדיוק
ההכרה שחסרה לנו – ההכרה הכוללת. כי הכלי עוד לא חזר אל המהות שלו. הוא עוד לא
מכיר את עצמו. וזו הסיבה שאנחנו צריכים להכיר את עצמינו – להכניס הרבה מוחין
שעוסקים בנשמה עצמה. המוחין האלה שיטהרו ויתנו כוח לנשמה להתגבר על החושך הזה.
ולא חסר מוחין כזה – השם נתן לנו את התורה ואת המצוות . כל עוד אתה עוסק בדבר הזה
אתה פשוט מלהיט את הנשמה שלך. הנשמה מתלהטת מעצם העיסוק בדבר הזה ואז הכוח
המחשיך נחלש. ואז יש כוח לנשמה לחזור בחזרה, ל התעורר : "עורי עורי כי בא אורך".
צריך להתעורר – אנחנו נקראים " ישנים" כל עוד אנחנו בתוך החומר.
מבנה הנפש
הרצון לא יכול להיות במצב לא לרצות שום דבר – חייבים לרצות משהו. אז השם חייב את
הרצון למילויים שלו: יש לנו מילוי שחייב להתלבש ביחס לאותו רצון. אי אפשר לרצות א'
והמילוי יהיה ב'. גם א י אפשר לא לרצות שום דבר – חוסר רצון זה מוות. מה שמוגדר היום
כדיכאון זה בעצם רצונות שהולכים ונכבים. דיכאון זה המציאות הזאת שהכלי עצמו לא מאמין
שיש לו יכולת להתמלא. וזה נקרא ייאוש. יש לי השתוקקות למשהו, אבל יש שני מעצורים:
1 .אני לא מאמין שיכול למלא את זה
2 .יש מציאות שלא מאפשרת את זה.
ואז האדם מתייאש . זה נקרא " מוות" ברוחני :הרצון הזה הולך ודואך, הולך ודואך – עד כדי
מוות ,הלך לנו חלק מהנפש.
לכן אנחנו לא מוותרים על שום כלי. אי אפשר להגיד שיש כלים מסוימים שאותם אנחנו לא
צריכים. אנחנו צריכים את כל הכלים – רק צריכים לדעת להשתמש בהם נכון.
אין שום רצון שאנחנו צריכים לוותר עליו. אנחנו חייבים לרצות. כי זה החיים: התנועה בין
חיסרון למילוי.
מבנה הנפש מחולק לארבעה רבדים:
1 .הרצון לקבל את ההכרח
- הכרח בגשמי:
התינוק שבא לעולם, דבר ראשון שהוא עושה – לרצות לקבל. פלא שהוא לא יודע מה
הוא רוצה. הוא רק מרגיש איזה שהוא כאב בתוך הבטן שאומר "אני רעב". אבל מה
לבקש - הוא לא יודע. הביטוי שלו בגיל הזה – בכי. הוא מבטא את הכאב שלו. השם נתן
מוחין לאימא שיודעת צריך להאכיל אותו. ואז התינוק מקבל את ההכרח הקיומי שלו.
התינוק דורש רק את ההכרח הקיומי, הוא לא רוצה לא ביסלי ולא במבה. הוא מסתפק
רק בהכרח הקיומי שלו. אין לו שום השתוקקות מעבר להכרח הקיומי. כי הרצון לא
התפתח לדברים אחרים.
- ההכרח הקיומי באנושי
ההכרח הקיומי של התינוק לא רק באכילה ושינה – לא רק בגשמי. הוא חייב הכרח
באנושי - במציאת חן . אם הוא לא יקבל מציאת חן, ימות, כמו שאם לא יקבל אוכל.
זה חלק מהחיות ומההכרח הקיומי שלו.
- הכרח קיומי במושכלות
אין הכרח כזה לתינוק. יש לו תחילה של מחשבות אבל הוא לא יכול להשתמש
במחשבות בשביל להושיע את עצמו. כל המוחין שצריכים להושיע את התינוק
נמצאים אצל ההורים – השם טבע מושכלות אלה בהורים.
הכרח קיומי במושכלות – הכוח לקרב את המועיל ולדחות את המזיק.
השלב הבא של ההתפתחות של הרצון – זה בתוך מצרים, זה כלים צרים כי זה כלים של
קבלה עצמית. אבל אנחנו חייבים את ההתפתחות הזו בתוך מצרים. אחרת לא נוכל לקבל
תורה. השלב הבא אחרי התפתחות ההכרח – התפתחות ההשתוקקות למותר.
2 .המותרות
- מותר גשמי
ילד קטן אחרי כמה חודשים מבקש במבה. הוא רוצה תוספת מעבר למה שהיה לו
עכשיו.
יש חוק שאומר :" יש לו מנה רוצה מאתיים". ילד השיג עוגייה אחת, רוצה שתי
עוגיות.
ומפה מתחיל כל הייסורים שלנו. כי כשאני משתוקק למשהו, כל עוד אני משתוקק
אליו, אני חסר את הדבר, אז ההרגשה שלי היא של חיסרון. אין לי אותו, אז החוויה
היא של ייסורים. ייסורים – חוסר מילוי של חיסרון. הייסורים בנפש מזה שהנפש לא
מתמלאת. הרצון, ההשתוקקות – זה משהו בוער שאין לו מילוי.
עכשיו השלמתי את המנה – קיבלתי את הביסקוויט , קיבלתי את האוטו שרציתי,
קיבלתי את הבית שרציתי. קיבלתי מה שקיבלתי, התמלא לי הכלי – באופן אוטומטי
ההשתוקקות נהפכת להיות פי שתים. כלומר גורם המילוי של חיסרון יוצר לי עכשיו
תנועה של מותרות – פי שתים מעבר לחסרון שהיה לי לפני כן.
כל עוד זה בדברים קטנים, ניחא. אבל בדברים גדולים זה נהפך להיות קשה – מי
שקיבל מיליון, רוצה שתים – עשרים מיליון הנוספים. האם הוא עכשיו מאושר ועשיר
או שהוא חסר ועני ? ההרגשה בפנים היא לא של מלאות, אלא של מרדף אחרי עוד.
וזה מרדף שלא ייגמר. כמו שאמרו רבותינו :" אין אדם מת וחצי תאוותו בידו".
החכמים אמרו : " מיהו עשיר השמח בחלקן" – מי שנשאר בחלק הראשון, בהכרח.
יצאנו מתוך ההכרח ואנחנו עוסקים במותרות. אנשים עסוקים כל הזמן בחיצוני , ב חומר , ולא
נותנים לניגון הפנימי לנגן, לציפור הפנימית לשיר.
ההכרח זה כנגד דומם, והמותרות הגשמיים זה כנגד צומח כי זה גדל וגדל וגדל – צומח כל
הזמן.
לכן אחד מיסודות של עבודת הנפש – להישאר בהכרח.
מותר זה לגמרי אגואיסטי כי אתה לא חשוב על מישהו אחר בתוך המותר.
רובינו מלכתחילה נמצאים במותרות ולא מכירים את ההכרח. כדאי להיות במקום הבינוני,
הנורמטיבי, הממוצע. אבל הממוצע של היום הוא הרבה מעבר להכרח. לא לחיות חיי עניות
אלא לחיות מה שצריך ולא לעשות משום דבר עניין . אכילה, שתייה ושינה – זה חומר דלק
לגוף והגוף זה לא אנחנו. צריך כן לאכול בריא אבל לא לעשות מהבריאות עבודת אלילים.
והיום הבילוי הכי גדול זה אכילה – יש מסעדות על מסעדות.
בין ההכרח למותר תעצור. פה תתגבר. פה נכנסת מידת הגבורה : " איזה הוא גיבור הכובש
את יצרו" – על זה דיברו חכמים.
ועל זה נאמר :" קדש את עצמך במותר לך". המותר לך – זה ההכרח. שם צריך להתקדש.
קודש בא ממסך. מסך זה כוח ההתנגדות לצורת הקבלה. מסך זה כוח הגבורה.
שאלות
שאלה: אם כבר היינו דבוקים בהשם, למה כל ההשתלשלות הזאת ?
תשובה: הזוהר הקדוש אומר : מפאת לחם הביזיון . כשאנחנו היינו דבוקים באינסוף, היינו
עדיין בצורה רצונית לא נכונה. הרגשנו בושה שקיבלנו אך ורק לעצמנו. מפאת יכולתו של
השם הכלי והאור היו ביחד למרות הצורה הזאת הלא נכונה של לקבל על -מנת לקבל.
ובלקבל על-מנת לקבל יש את הבושה. וכדי שהנשמה תוכל לקבל את כל ה שפע בלי הבושה
- כי זה לא באמת תענוג שלם כשאתה מקבל ממישהו כי יש לך בושה ואתה לא נהנה –
אנחנו החלטנו לצאת לששת אלפים שנה של עבודה שם אנחנו עובדים כדי לצאת מהצורה
האגואיסטית הזאת. זה בא ומתלבש בגוף גשמי – זה צורת האגואיזם שהייתה שם – ואנחנו
צריכים בששת אלפים שנה להיבדל מצורת הרצון הזו ולקבל צורה של רצון מתוקן שזה על-
מנת להשפיע.
האדם הראשון כשחטא, ז"א צירף אל עצמו את הכלי הזה של לקבל על-מנת לקבל כדי לתקן
אותו , מיד " ויתבוששו".
ואז אחרי שסיימנו את התיקון הזה – זה נקרא " ביאת משיח" שזה רצון מתוקן.
ארבעים שנה אחרי שהמשיח יאיר את ההארה שלו תהיה " תחיית המתים" - הרצון לקבל
על-מנת לקבל שנבדלנו ממנו במשך ששת אלפים שנה יחזור אלינו ואז הוא יתוקן מיד. ואז
יהיה כל הרצון הגדול הזה של אינסוף בצורה של על- מנת להשפיע.
שאלה: אם גידלו אותי עם הכרח למציאת חן – להתייפות.
תשובה: ממש בתוך ה-ד.נ.א. גם יפת ייכנס באוהלי שם : צריך להעלות את זה כלפי שמים
ולהיות יפה ב-בפנים. כשהיופי הפנימי יאיר בכם, לא תצטרכו להסתכל במראה.
שאלה: הרצון לשבירת הכלים
תשובה: הצורה הזו של אגואיזם זה נקרא " שבירת הכלים". כשזה התלבש בשמונה מידות
מן הדעת עד המלכות, אז זה יצר שבירה לכל ספירה וספירה : שבירה זה מצב שאין יכולת
לאור להתלבש בכלי. אז זה כמו כלי שבור שהשפע מגיע אליו אבל הוא זולג, אף פעם לא
נתפס בתוך הכלי. זה " כלי שבור".
מדעת עד המלכות -שמונה ספירות – שמונה מלכי אדום שמלכו באדום בטרם מלוך מלך
בישראל. אז המלכים האלו שזה אותם מידות מדעת וועד מלכות שקיבלו צורה של אגואיזם.
ואז האור הסתלק ונשאר "כלי שבור".
שאלה: אחרי גיל 13 לא מתפתחים יותר הרצונות ?
תשובה: את מכלול הרצונות מקבלים עד גיל 13 ,ומשם הנשמה מתחילה להאיר. ואז
מתחילים לברר את הרצונות האלה ולהתחבר אל הרצונות הרוחניים. זה שלב ראשון. ואחרי
זה ברוחני לתקן אותם לגמרי לצורה של השפעה.
שאלה: הרצון לקבל מושכל מתפתח כל החיים ?
תשובה: כן. יכול להתפתח כל החיים. פה זה באמת רוחניות וזה אינסופי .
שאלה : האם הרצון הגדול לגשמיות מתהפך להיות רצון גדול לרוחניות כדי להשפיע?
תשובה: זה בדיוק זה – אנחנו לוקחים כלים של השתוקקות ואנחנו צריכים להפוך אותם. יש
לנו את ההשתוקקות הגדולה הזאת ואנחנו צריכים לדעת לשים מסך עד הכוונה של הרצון
משתנה.
שאלה: אם האנשים ממשיכים לרדוף אחרי מותרות כל חייהם, האם זה לא אומר שהרצון
ממשיך להתפתח מעבר לגיל 13 ?
תשובה: הבסיס של כל הרצונות נבנה עד גיל 13 .אחרי זה יש לנו " יש לו מנה רוצה
מאתיים ". הרצון יכול לגדול, לגדול ולגדול. אבל את מה לרצות ובעצמה הרצונית שלו זה עד
גיל 13 .כשאחרי זה - זה הגילוי של הכוח הזה שגדל וגדל וגדל ולא מפסיק.
שאלה: איך יודעים איפה לעצור בהכרח ?
תשובה: צריך התבוננות. יש הכרח של שינה. אבל לא אגיד לכם שצריך שעתיים , שלוש
,חמש , שש או שמונה . כי לכל אחד יש הכרח אחר. אין מידה מדויקת. כל אחד יבחן אצל
עצמו. אם הוא ישן 6 שעות והוא קם והוא עצבני – תישן 8 שעות. אם הגוף משדר עצבנות
ואנחנו כועסים, עדיף שתישן גם 20 שעות ו לא תכעס. אז צריך לדעת מה עיקר ומה טפל.
אז לא לעשות מזה עניין – ישנת 9 שעות , קמת, אז השינה אמורה לתת לך כוח. אם השינה
לקחה ממך כוח, סימן שעברת בהרבה את ההכרח.
לאט-לאט בוחנים ומוצאים את ההכרח.
Comments