שיעור 1
אמון השם בבריאה
הנושא שלנו זה האמון. המקום הראשון שאנחנו רואים את האמון – בבריאת העולם.
אומר לנו אורח חיים הקדוש שדרך בריאת העולם אנחנו יכולים ללמוד על התפתחות התינוק. "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על-פני התהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" . "ויאמר אלוקים ויהי אור". רמב"ן מסביר שהשם ברא את העולם מאיזה חומר היולי שבעצם בחומר הזה היו כלולים כל החומרים שמהם העולם היה אמור להיברא.
העולם עצמו יצא מן הכוח אל הפועל רק בעזרת האמון שהשם נתן בו.
תוהו – זה ספק, אדם מסתכל על העולם ויש לו ספק. ספק = עמלק – שורש הרע של העולם ,דרך הספקות. התוהו מכניס את האדם לבלבול, ספקות, לחושך - הכול עדיין בערבוביה.
ובוהו – ובו הוא - זה כבר מגלה לנו שהשם יתברך נמצא בו, במהות.
רמב"ן : מה יוציא את העולם מן הכוח אל הפועל ? האמון. כתוב שהשם הוא כמו אומן. במשלי כתוב :"ואהיה אצלו אמון". השם היה כמו אומן , כמו אותו הצייר שמצייר לנו את כל הבריאה בצורה ציורית יפה, הוא מסתכל ורואה משהו גדול בבריאה שהולכת לצאת. ובעצם זה שהוא מאמין שיש פה משהו גדול, הבריאה יוצאת מן הכוח אל הפועל. מה שהוציא את העולם מן הכוח אל הפועל זה אמון. השם נקרא "אל האמונה".
יהודי קם בבוקר ודבר ראשון שהוא אומר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרתי בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" – אתה מאמין בי ולכן בחרת להחזיר בי את הנשמה. בכל לילה הנשמה נעתקת מאיתנו – נשאר רק איזה פתיל קטן – והיא עולה לעולמות העליונים והיא ניזונה שם ואחר-כך היא נידונה בבית-דין והשם מחליט בכל לילה אם להחזיר אותה לגוף. ועצם זה שהוא החזיר אותה לגוף, הוא אומר: תמשיך הלאה, אני מאמין שאתה תצליח להוציא את הטמון בך מן הכוח אל הפועל. זה עדיין עוד לא יצא – אני נותן לך עוד הזדמנות.
הסיפרי אומר שהשם האמין בעולם ובראו .עצם האמון של השם הוציא את העולם מן הכוח אל הפועל.
ז"א כבר מראשית הבריאה, השם נתן לבריאה את כוח האמון.
תינוק – חוויה של ניתוק
תינוק שברחם עטוף בעולם שלם של שלמות : הוא מקבל את ההזנה מאימא שלו, מים עוטפים אותו. ויותר מזה, הוא לומד שם את כל התורה. אבל איך שהוא יוצא לאוויר העולם הוא עובר ניתוק. וזה בדיוק היפך האותיות תינוק. ניתוק – הוא ניתק מרחם אימו. ואז הוא חווה חוויה של פחד, בהלה, מקום שהוא לא מוכר. ויותר מזה, בא מלאך וסותרו על פיו – משכיחו את כל התורה. אומרים חז"ל שלא רק משכיחו את כל התורה אלא משכיחו מי הוא – מה המהות שלו. לכן העיניים של התינוק שנולד הן לא בפוקוס, הן בסוג של חרדה.
תינוק בהתחלה מזוהה עם הגוף שלו – הוא חושב שהגוף שלו זה הוא. הוא חושב שהרגשות שלו זה הוא.
וגם אנשים שלא עשו שום עבודה רוחנית וגם לא חוו ייסורים מהותיים , נשארים ברובד מאוד רדוד – הם לא מכירים מי הם.
מי אנחנו
אנחנו צריכים להבין מי אנחנו: אני טוב, אני רע. אם אדם לא מכיר מי הוא אז הוא יכול לתת אמון בעצמו, באחרים, בבורא העולם ? כי הכול מפחיד, הכול תוהו ובוהו. יש גם אנשים מבוגרים שחווים תוהו ובוהו – בדומה לתינוק – ברמה יום-יומית. לכן צריך להבין מה הנקודה הכי מהותית שגורמת לנו לבלבול.
התורה מלמדת שהרע הזה שפורץ מאיתנו , זה לא המהות האמיתית שלנו. הרע הזה מכסה כמו כיסוי על המהות הפנימית שלנו. הרע הוא לא המהות, המהות זה טוב מוחלט. יהודי קיבל חלק אלוק ממעל – ממש אלוקות – חלק ממש מהשם בתוכנו. החלק האלוקי הזה הוא המהות הפנימית שלנו. ורוב הזמן אנחנו לא מזוהים איתה. אנחנו מזוהים עם החלק הרע. יש התמודדות עם גוף/נפש בהמית ונשמה.
למה אנחנו מזוהים בעצם עם הרע ? כי כשהתינוק חווה את עצמו בשנים הראשונות שלו , הוא בעצם חווה רק את הגוף והנפש הבהמית שלו. כי אין לו עדיין את החלק הנשמתי. בן במשך 13 שנה ובת במשך 12 שנה שורה במציאות של תוהו ובוהו.
אז הילד מחפש כל הזמן תמיכה . אימא נקראת אם. אם מלשון אמון. האם היא הדמות שאמורה לתת לתינוק את כל החיבוק הראשוני, את כל האמון: לראות אותו כזה קטן, כזה מקסים, ולראות מה יש בו , מה טמון בו באמת. עצם זה שאימא רואה כך את התינוק שלה , היא נותנת בו את האמון ואז היא עוזרת לו להוציא את כוחות הנפש מן הכוח אל הפועל. ומעוררת בו את הכוחות הנשמתיים שלו. היא לא אוהבת אותו או מאמינה בו כי הוא טוב, כי הוא עושה מה שהיא אומרת, היא אוהבת אותו מעצם המהות שלו.
אם אנחנו משדרים לאנשים אחרים/לילד שאנחנו חיוביים כלפיו כשהוא פעל נכון ושליליים כלפיו כאשר לא פעל נכון, אז פה נפגם האמון: כשאני עושה מה שאת רוצה, אז יופי, ואם לא אז שם אני כבר לא הילד שלך ? שם נסדק האמון.
כשילד/מבוגר חווים שלא מאמינים בהם באמת אז יש כמו כיבוי פנימי: הפוטנציאל לא יוצא מן הכוח אל הפועל ומה שמגולה זה הרע.
הרע כגילוי פוטנציאל פנימי עמוק
הרע שמתבטא כלפי חוץ, כמה שהוא לפעמים מבהיל, הוא בעצם מגלה את הפוטנציאל הפנימי הכי עמוק שיש בפנים.
כותב על זה בעל-סולם : כגודל עביות הכלי, כך גודל האור שנכנס בו. כמה שהכלי – הרצון לקבל של האדם – גדול,עבה, כך גודל האור שמתלבש בו הוא אור יותר גבוה.
זה הפוך ממה שזה נראה . ילד שעושה כל מה שאומרים לו, הוא נתפס כרוחני . ומלמדים אותנו הפוך : אתה רואה ילד/מבוגר שהוא אגואיסט בטירוף ועושה דברים לא טובים, וזה מלמד דווקא שיש שם נשמה אלוקית ענקית, רק שעדיין לא נתנו בה את האמון בשביל שהיא תצא מן הכוח אל הפועל.
כיוון שהמהות שלו מכוסה אז ממילא יוצא רע – הרע המגולה. אבל לרע אין קיום בפני עצמו. השם הוא טוב ומיטיב, זה אומר שברואיו שקיבלו את החלק האלוקי שלו במהות הם טובים.
מה עושים כשרואים רע בסובבים אותנו
דוגמא :
הגיעה אלי לקליניקה אימא לילד שמדבר עם מבוגר כאילו אין דיסטנס בכלל, הוא הולך בצורה לא יציבה. יש לו יכולת להביע את עצמו. אם מסתכלים אליו בעיניים רואים שהוא משדר פחד, אבל בהתנהגותו החיצונית הוא ילד שכל הזמן מחטיף לכולם: בבית, בבית-ספר. וכל דבר שמבקשים ממנו : אין כוח.
רשמתי את הנקודות האלה של הילד : חוצפה ,חוסר טקט, הליכה לא יציבה, פחד. חוסר יכולת להביע את עצמו. ואז אמרתי לאימא : תביאי דף ובואי אני אספר לך מי זה ה-שלוימל'ה שלך באמת. שלוימלה שלך כולו יציבות – כמו עמוד שאי אפשר להסיט אותו ימינה ושמאלה. ושלוימלה שלך ילד מאוד-מאוד חכם – החכמה שלו היא לא חוכמה רגילה, חכמה עמוקה, שהוא רואה הרבה מעבר.
הטוב המוחלט הוא בדיוק ההיפך מהשידור החיצוני. ילד שמחטיף בחוץ אז בפנים יש לו את הרגש הזולת. בחוץ יש לו בעיה בלהביע את עצמו, אז בפנים יש לו יכולת מנהיגותית, יכולת וורבלית עצומה.
כל אדם שייתן אמון במישהו – בילד, בבעל , באישה – יכול להוציא את הפוטנציאל הפנימי שלו.
ובעיקר מי שאמונה על האמון זו האימא . גם מי שלא נשואה היא אם – יש לה את כוח האמון הזה.
בהמשך אנחנו נלמד לעשות תרגיל האמון. מי שעושה את תרגיל האמון באחרים, הוא צריך בהתחלה לבנות את האמון הפנימי שלו.
הרע כתהליך
רבי גדליהו כותב לנו : "כי הרע אינו מציאות בפני עצמו וכל החיות של הרע הוא רק מצד הטוב הסתום בקרבו ". ז"א שהרע לא קיים באמת, מה שאני רואה כרע, זה בעצם מהלך של תהליך. פירות בוסר לא אכילים כי הם בוסר – עוד לא הגיעו לתכלית שלהם. אבל כאשר הדבר יגיע לתכליתו זה קודש קודשים. לכן בכל תהליך צריך הרבה סבלנות וצריך את האמון.
תרגיל אמון עם עצמינו
והאמון מתחיל מהאמון בנו: האם ביום-יום אני באמת חווה שאני נשמה אלוקית ? אני באמת חווה שאני לא הכעס שהיה לי, לא הפקעת עצבים שהיו לי, לא העצבות שנפלתי לתוכה, לא הקנאה . או אנשים שמאוד מזוהים עם הגוף שלהם: עליתי קילו, ירדתי קילו.
אפשר לעשות תרגיל אמון עם עצמינו : לכתוב על הדף מה נקודות החולשה שלי, מה נקודת החושך שלי. אלה בעצם הנקודות של האור – גילוי הטוב המוחלט.
דווקא במצב אי הוודאות שאנחנו שורים בו עכשיו עקב קורונה, צריכים להזכיר לעצמי: אני הטוב המוחלט. ואם נפלתי, נפלתי-קמתי. אדם שנותן אמון בעצמו, הוא נותן לעצמו את היכולת לקום, להתרומם. וגם יכול לרומם אחרים: בעל, ילדים, אנשים אחרים. כי אני אראה נשמות אלוקיות ואם עכשיו בא רע מגולה – הבעל לא מתחבר לעבודת השם – אני לא נבהלת ממנו: אתה הולך עכשיו לחזור בשאלה !
סנה בוער ולא אוכל
השם אומר למשה רבינו : אל תיבהל מעם ישראל שכולו מפוחד, רצוץ, מנותק מן המהות שלו – בתוך כל יהודי יש סנה בוער ולא אוכל : כמה שאדם מתקלקל ונראה מתועב, מתדרדר כלפי חוץ, בפנים יש ניצוץ אלוקי , יש סנה בוער ולא אוכל – הוא נצחי, הוא לא נפגם לעולם. הטוב המוחלט הזה – המהות – אי אפשר לפגום בו.
הנפש הבהמית היא מתלכלכת – מורידים אותה , אפשר לכבס אותה. אבל הטוב המוחלט הוא עמוק בתוך המהות – אי אפשר להעלים את ניצוץ החיות הזה. יותר מזה, הניצוץ הזה יכול להידלק מאוד מחדש. מתי הוא יידלק מחדש ? כשאתה משה רבינו תאמין בהם. ככל שתאמין בהם – תראה את המהות האמיתית העמוקה – כך אתה תגאל אותם, תוכל להוציא אותם ממצרים שלהם.
כשהרע יוצא מתוכו האדם עצמו מבוהל מעצמו, ואם האדם מבחוץ גם בבהלה, הוא מכניס אותו לתוהו ובוהו. אם האדם בחוץ מגיב ב-"תירגע, הכול יסתדר", אפילו לפעמים בשתיקה שהוא משדר אמון – אתה שלי, אני יודע מי אתה באמת. זה לא יעזור שאתה תלך לגנוב, ואתה תעשן סמים, תעשה דברים אסורים - אני יודע במהות מי אתה ואני אוהב אותך במהות שלך, כמו שאתה. ואז האמון שנותנים בבן-אדם נותן לו את היכולת להרגיש את הטוב שבו. ומאפשר לו לצאת ממצרים שלו.
מדובר פה בתהליך – זה עצם האמון. המקום האמוני הזה זה כוח עצום, כוח אלוקי ששוכן בנו ואנחנו נקראים עם ישראל - בני אמונה. ולכן אנחנו יכולים על-ידי האמונה לעזור לנו ולעזור למישהו אחר.
לעזור לאחרים – גם ממרחק
אם מישהו נמצא במצרים ומצרים זה כל מקום של חושך - נגלים חסרונות, נגלה רע – במקום הזה האדם שאמור לתת את האמון אם זה אימא, אם זה מורה, אם זה מטפלת, אם זה חברה. אם היא נבהלת מהרע שלה - מה ? כך זה היה ? – אז היא משאירה אותם שם. אבל אם היא מבינה אותם, ומכילה אותם, ומרגיעה אותם בלי לתת להם פתרונות, זה המקום הכי טוב להוציא את כוחות האדם מן הכוח אל הפועל.
מי יכול לתת לשני את האמון ? גם לבן אדם שהוא מאמין במישהו והוא אפילו מעבר הים – ולא רואה בזום .
משפחה אחת שהייתה בשואה והפרידו בין ההורים לילדים וההורים במשך תקופה ארוכה מאוד היו בגטו וילדים הלכו לבית מחסה של ילדים, וההורים היו כותבים מכתבים לילידם כאילו הם אתם – ממשיכים לחנך אותם ולהדריך אותם בדרך בצורה אמונית מדהימה : בני שלי, אהובי, אני מאמין בך...ובעצם ארבעת הילדים האלה מתוך כל ילדי הפנימיה הזו, הם היחידים שנשארו בדתם . וההורים האלה עברו תופת בזמן הזה.
זה אומר שאנחנו לא חייבים תמיד יד ביד – לפעמים יש מקרים שזה קורה ממרחק.
המסע של חיפוש המהות והאמון
עובר ברחם אימו קיבל כל ההזנה האלוקית, את התורה. כשהוא ניתק מן הרחם שלו, חווה טראומה - ניתוק מן המהות. המלאך השכיח ממנו את כל התורה כולה וגם את המהות שלו. עכשיו הוא מוציא אותו בעצם למסע – לך למסע, חפש את המהות שלך. בכל המסע הזה, האמון בעצם מזכיר לתינוק מה המהות שלו : אני יודע מי אתה באמת. זה מזכיר לו מי הוא באמת וזה נותן לו את כל הכוחות להתעלות מחדש.
נתינת הכבוד
נשמה נקראת כבוד. השם נקרא "מלך הכבוד". נשמה שנמצאת בתוכנו היא כולה כבוד, היא נקראת "כבוד". הכבוד זה לא אגו, אלא הכבוד הזה בנוי בעצם מ-"גאות לבש". הלבוש הפנימי שלנו הוא כבוד.
באופן טבעי יש זלזול באחר: הוא רק ילד. או כלפי בן-זוג: הא, הוא לא עושה כך ? ואז נפגם האמון של השני בנו. לכן חשוב לקחת דף ולחשוב מה אני חושבת על האחר ולרשום את ההפך.
וידוי – ליידות את הרע שהצטבר
נתיבות שלום כותב שכל מה שכהן גדול עושה ביום הכיפורים, היהודי עושה עם עצמו. הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים ואומר שם וידוי. וידוי מלשון ליידות את כל הרע שהצטבר שם במשך השנה. הפנים של כל יהודי זה קודש הקדשים. ביום הכיפורים לא אוכלים, לא שותים – היהודי מתחבר בחזרה עם המהות שלו, עם קודש הקדשים שבתוכו. הוא אומר וידוי – לידות החוצה את כל הרע שהצטבר במשך השנה. המהות הפנימית זה קודש הקדשים.
כל נדרי – להתיר – לתת אמון מחדש
ביום כיפור התפילה הראשונה נקראת "כל נדרי". "כל נדרי..לא שרירין ולא קיימין" – כל הנדרים שנדרתי על עצמי ועל ואחרים – הגבלתי את עצמי מי אני ומי הם: אני פגומה, מה לעשות, כך השם ברא אותי. וההוא שכזה גנב, כזה שקרן , כזה גנב - אי אפשר לתת בו אמון. הקיבועים האלה מקבעים את הנפש. בכל נדרי אנחנו מתירים - מבטלים את כל ההגבלות שגבלנו את עצמנו ואת אחרים: אנחנו נותנים אמון מחדש, אנחנו דף חלק.
מישהו עכשיו רימה אותי – אני יכולה לתת בו עוד פעם אמון ? השם כל שנה מחדש מוחק את המעשים שלנו. נותן בנו עוד פעם אמון. יכולת השם לתת כל פעם אמון חדש אומרת לנו : אתם צריכים לתת אמון מחדש: בכם ובכל הסובבים אתכם. כי יש בכולנו סנה בוער לא אוכל – אנחנו נשמה אלוקית.
יש בתוכך נשמה יהודית אלוקית – תאמיני בזה. כל פעם שאת מרגישה בתוהו ובוהו , מרגישה לא מקורקעת, הולכת כמו בתוך כלא – אז כשהאדם חש כך הוא חייב שוב לחבור לאמון. לאמון הפנימי בו. השם, תעזור לי לזכור שאני הטוב המוחלט.
בת מלך והכבוד הפנימי
כל הזמן לזכור שאני בת של מלך. יש לי כתר על הראש. אז מישהי תגיד : לא, זה גאווה. לא, העבודה הזו היא לא גאווה, כל ישראל הם בני מלכים. לכן "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת את רעך כמוך אני השם" – לא לנקום ולא לנטור בלב- איך אפשר לעשות את העבודה הזו בלי להיות מחובר לחלק הטוב שבי ? אי אפשר. זו מצוות עשה מן ה-אורייתא אחת הקשות שיש.
להתייצב – עם ישראל מתייצב – לזכור מי אני. אז זה מעורר את הכבוד הפנימי, לא את הכבוד החיצוני, את החשיבות המזויפת. תן לי לזכור את הכבוד הפנימי בי ובזולתי.
לכן חשוב לתת את האמון הבסיסי בילד. והיום אנחנו רואים המון אנשים שלא קיבלו את האמון הבסיסי הזה (כך זה היה מתוכנן על-ידי השם ולא בגלל האימהות) והם חווים כל הזמן חרדה, פחד, רצון להישרדות.
Comments