top of page

מי זאת עולה - אמונה - הרבנית לאה גרליץ



דוגמאות לעבודה על אמונה

סיבת הייסורים:

- מקרה טבע

- אדם אחר

- אני עצמי

קל לנו יותר להשלים עם מקרה טבע כסיבה לייסורים מאשר עם אדם אחר כסיבה לייסורים.

דוגמא:

מישהי שמתלוננת שהוריה הרסו לה את החיים. זה דוגמא להסתר כפול – היא לא רואה שהסיבה זה הבורא ושההורים שלה הם רק שליחים. ושהבורא מדבר איתה דרך הייסורים האלה.

דוגמא :

בעל שלא נותן לאשתו תשומת לב. האישה לא מבינה שהוא רק השליח והסיבה היא הבורא, כי יש לה פה תיקון. וזה הכי טוב בשבילה.

היא תרומם את עצמה לבורא (וזה קשה כי יש לה צורך) : השם, זה אתה ולא בעלי, ומה שאתה עושה זה הכי טוב בשבילי, אפילו שאני מרגישה הפוך.

עד שהיא תגיע לשמחה מתוך זה. רק אחר-כך היא תוכל לעבוד למסר ל-"מה השם רוצה ממני".

זה חשוב לעבור למסר רק אחרי שלב השמחה. כשהאדם הוא בשמחה אז המסר שהוא יקבל הוא שונה מהמסר שהוא יקבל כשהוא עדיין בכיווץ. כי אם האדם עדיין בכאב, כשעדיין בייסורים של חוסר הדעת – שעדיין לא מבינה : אני כזאת אישה טובה : אני מכינה לו ואני עושה לו. השם, מה אתה רוצה ממני ? ואז היא מתחילה להיכנס להתגוננות

היא צריכה להבין שבתוך המציאות הזאת היא מקבלת אוצר מהשם.

דוגמא:

שכנים שמשפצים את הדירה שלהם ועושים כל יום אבק, עושים המון רעש. כל דבר כזה שהשם שולח, זה לא האנשים עצמם. ואם זה לא האנשים עצמם אלא השם, אז נעבור לשלב הבא: זה לטובתי – כל האבק הזה, כל הבלגן הזה.

אם האדם ינסה להבין את המסר מתוך הכאב של חוסר דעת אז הוא יגיד: אם שמים לי פח זבל מול הבית, אז מה, אני זבל ? לכן קודם מגיעים לשמחה ורק אחר-כך עוברים לשלב הבא – מנסים להבין את המסר.

חשיבות הניסיונות

כי האדם חייב שיהיו לו ניסיונות : ניסיונות זה ממילה לנוסס, להרים. זה ינוסס אתו. כי השם לא רוצה שנישאר בקרקע . כי אם נישאר בקרקע, נישאר בגשמיות, בחומר. הוא רוצה לנוסס אותנו לנשמה. שנחווה "הוא אחד ושמו אחד". שנחווה דבקות, שהוויה הוא האלוקים, ושמידת הרחמים היא מידת הדין . שנחווה ש-"אין עוד מלבדו" – שכל המציאות זה רק אלוקות.

איך ? כל הזמן הוא נותן לנו עוד ועוד מסוכות -ניסיונות: הוא קורא לנו אליו. אז זה זכות לקבל ניסיונות. כתוב ש-40 יום אם לא לאדם ניסיונות, אז שיתחיל לדאוג מאוד: אולי הוא רשע והשם כבר נתן לו את כל העולם הבא בעולם הזה . לכן דווקא הקשיים מדברים על הקשר עם השם , שהוא מדבר אתי. עד האדם ילמד "השלך את יהבך על השם והוא יכלכלך". כשהאדם נשען על השם – יש איזו בעיה , אין פתרון – הוא מיד מרומם את עצמו ופונה אל השם: זה הכול אתה.


כשהאדם מאשים את האחרים

אם האדם מתחיל להאשים מישהו בכל הרע שקורה לו, זה גורם להקפדה אתו: אם אתה לא שם לב לאיתותים , אז עכשיו צריך להעיר אותך יותר חזק.

כשהאדם מאשים אחרים, באה מידת הדין ואומרת : אם אתה מאשים אחרים, אז אנחנו נשים אותך ביד האחר – נשים את כל המציאות שלך ביד הפלוני שאתה מאשים אותו. כביכול השם מסיר את השגחתו, אבל הוא נותן לבן-אדם לחוש שבאמת פלוני הוא באמת זה ששולט עליו, מחליט עליו. כביכול הוא שולט עליו. זה לא באמת. אין באמת מישהו ששולט עליו, אלא השם נותן לו את התחושה ואת החוויה שמישהו שולט עליו


כשהאדם מאשים את עצמו

אמרנו שיש שלוש סיבות לבעיות : טבע, אדם אחר, אני עצמי. אם האדם חושב שהוא עצמו עשה את זה , אז הוא מאשים את עצמו והוא טיפש. נכנס לתפיסות חיים : אני אשמה. אדם שמאשים את עצמו יכול ליפול לכל המחשיכות. ושם הוא נופל למידת העצבות. אדם שמאשים את עצמו זה ממידת הגאווה: אתה עשית ? איפה פה בורא העולם שעשה ועושה את כל המעשים ? זה אדם חושב ש-"כוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה". אם זה המקום שאדם שאוחז בו , יכול ליפול לתהומות של ייאוש, לשנאה עצמית.

בדורנו רוב האנשים הם לא שמחים כי הם גם לא מקבלים את עצמם – הם שונאים את עצמם. הם לא אוהבים את עצמם. אם אדם לא מקבל את עצמו, אז את מי הוא לא מקבל ? את בורא העולם. כי מה זה "את עצמו" ? אתה הנברא של השם. אז עכשיו אתה לא מושלם, אז מה ? כי המקום שאתה נמצא שם עכשיו, זה המקום שהשם שם אותך שם וזה המקום הכי טוב בשבילך. משם אתה תתרומם אם תרצה. אבל עכשיו ואיך שאתה נראה ומה שאתה עושה וכל המקום הזה שאתה עכשיו נמצא בו ,זה רצון השם.

אם האדם לא יקבל את זה, הוא ייפול לגאווה. גאווה מביאה גם לשנאה עצמית ואי קבלה עצמית . אז האדם נופל לעצבות, לדיכאון.

לכן חשוב בחיי יום-יום לשמוח מדברים קטנים. אפילו לא צריך לעשות משהו מיוחד, כי בכל אדם השם טבע נקודות טובות. יש מי שעה איתן משהו, יש מי שלא עשה. אבל ברגע שהאדם מאיר את הנקודות האלה, הוא כמו דן את עצמו לכף זכות. האדם נדרש לדון את חברו לכף זכות וזה חייב להתחיל גם בו.

כי אם אנחנו כל הזמן בהלקאה עצמית, זה עצוב, אבל יש גם בזה גם סוג של הנאהיצר הרע. זה גם סוג של התעסקות עצמית.

העלייה במדרגות

אבל ניקח את המקום הזה למקום של "כאן שהשם שם אותי" , מכאן אני אלמד להסתכל למעלה ואתחיל צעד אחרי צעד. עוד מדרגה. וכל פעם מגדילים לך את הרמה. ואתה צריך לשמוח שמגדילים לך את הרמה, כי זה אומר שהשם אומר שאתה יכול לו.

אנחנו מטפסות מדרגה ונופלות שתי מדרגות ואחר-כך עולות עוד מדרגה. .והנפילה היא חלק מהעלייה, גם הנפילה היא מהשם. "במקום שבעלי-תשובה עומדים, אין הצדיקים עומדים" :כי הפילה שלהם היא העדות שהם לא רוצים ליפול יותר – איפה שהם נופלים ,הם לומדים מה שהם נופלים והם לא רוצים יותר ליפול שם, הם מואסים במקום שהם נפלו שם. ומוצאים מקום חדש.

אבל האדם שמעולם לא נפל, אז הוא לא מכיר את המקום המאוס הזה, לא התנסה במקום הזה.

לכן בעלי-התשובה קונים את המדרגות שלהם דווקא במקומות שהם נופלים ועושים על זה תשובה. גם צדיקים מאבדים מדרגות ועושים תשובה.

לפעמים אנחנו מפחדים מכישלון – מה יקרה אם לא אצליח ? אין דבר כזה לא להצליח, גם אי ההצלחה היא הצלחה. כי במקום הזה אני לומד

השם לא נותן לאדם ניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו – כל ניסיון שנשלח לנו, הוא נשלח לי אישית, והוא בא לרומם אותי.

אני יכולה לבחור להתכווץ ממנו, ליפול ממנו. אני יכול לבחור לחבק את הניסון בשתי ידיים.

"חובת הלבבות": כשהאדם עושה את המאמץ לא לראות את האשמים, אלא לעשות את העבודה שזה הכול השם, רואה שמישהו עשה לו משהו רע ובעצם דן אותו לכף זכות, אז השם מהפך שאפילו האויב שלו יהפוך להיות האוהב שלו.


"השמח בחלקו" כתנאי להבנת מסר השם

האנשים גם שלא בניסיון, לא שמחים – הכול קשה, מתיש, מייגע.

המידה "שמח בחלקו": אם האדם לא יבחר להיות שמח בחלקו, הוא לא יהיה שמח לעולם. כי יש לנו יצר רע כזה שהוא בעצם לא רוצה שנהיה שמחים מכלום: לא ממה שהשגנו, לא ממה שאנחנו, לא מהילדים שלנו, לא מהילדים שלנו, לא מהזוגיות, לא מעבודה. היצר הרע רוצה שאפילו שנהיה קצת שמחים, תהיה לנו נקודה שחורה ושם אנחנו נתמקד: אז למה האחיות שלי כך, אז למה האימא שלי כך ? כל הזמן יהיה נקודת חיסרון.

ואז הנפש לא יכולה לקנות את המדרגה הזו להיות שמח בחלקו. השמח בחלקו זה תנאי שאם הוא לא מגיע למקום ששם הוא שמח , הוא לא יוכל לעבור לשלב השלישי באמונה שזה "מה המסר של השם". כי להבין מה המסר, זה רק ביישוב דעת. עד שהאדם לא יגיע לשמחה, הוא לא יוכל לפרש נכון.


תודעת אמונה

שולחן ערוך :"חייב אדם לברך על הרעה בדעה שלמה ובנפש חפצה, כדרך שמברך בשמחה על הטובה. כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם. כיוון שמקבל באהבה מה שגזר עליו השם, נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם ,היא שמחה בשבילו.". בעצם הרעה שנשלחת לעובד השם היא השמחה שלו והיא הטובה שלו. כי דרך זה שמקבל באהבה את הרעה, הוא עובד השם. וזה כבר שמחה. פה הוא כבר מגיע לדבקות.

אחרת הוא לא ייקרא עובד השם. והוא לא יהיה במדרגה שהוא קרוב להשם. כי הוא בעצם רק מה שטוב לי – תודה.

כל אחד עובר הרבה דברים לא פשוטים : בעיות בפרנסה, בעיות בזוגיות או בדידות, בעיות עם ילדים, שיגעון וכו'. אם הוא עושה את העבודה הזו שהוא מבין שזה השם, בשלב הבא הוא מבין שפה טמון אוצר. גם אם לא מבינה מה האוצר הזה.

עכשיו אני יכולה לדבר עם בורא העולם: בורא עולם, אני יודעת שיש פה אוצר – תראה לי את האוצר. כי אני עכשיו חווה היפך אוצר.

השם רוצה שנהיה עובדי השם: שנעשה מהלך עד הדבקות שלנו בהשם, נכיר את השם מתוך כל דבר שעובר עלינו. ונראה מתוך זה לאט-לאט את הטובה.

אני יודעת שיש פה טובה אבל עדיין לא מרגישה אותה. אני ארגיש את הטובה כשהדעת תחזור לי. בזמן ניסיוןהשם מעיף לאדם את הדעת. כדי שיהיה ניסיון. כי אם עכשיו יש לו דעת, אז ברור שהוא יגיד שזה הכול השם והכול לטובה . אבל זה נדיר.

הייסורים עצמם באים כי האדם נופל מאמונה. אם האדם יאחז באמונה, הייסורים לא יהיו ייסורים כי הוא בעצם יחווה ויבין שזה הכול לטובה. זה הכול בדעת - זה נקרא תודעת אמונה.

ליקוטי מוהר"ן – רבי נחמן: "דע שכל מיני צער וכל הייסורים הינם רק מחיסרון הדעת ". כשלאדם יש תודעת אמונה, אז אין לו שום צער.

לכן כשאנחנו בחיי יום-יום חשות שלא טוב לנו: מרגישות איזו מועקה, או משהו קרה – אנחנו מיד נפנה עיניים כלפי השמים ונדבר עם בורא העולם: "השם , אני יודעת שאני בניסיון, אבל אני עכשיו בקטנות המוחין – תראה לי שכל המהלך הזה לטובה.

ואז אני מתחילה להודות על כל הייסורים. אני בעצם בוחרת לראות את המציאות שלי מתוך שמחה. אם אני בוחרת לראות את המציאות מתוך שמחה, אז "הבא להיטהר מסייעין לו": השם יבוא ויעזור לי מתוך המקום הזה.

תהליך "מאירה" זה לא רק בקליניקה, זה בכל ניסיון: מול ילדים, ברחוב. לעצור ולדבר עם השם. זה פשוט מכניס את האדם לצורה אחרת – תודעת אמונה. תודעת האמונה הזו שומרת עליך ומכניסה אותך מיד לתוך מנגנון של הודיה ושמחה. בקושי הכי גדול שאני עכשיו נמצאת בו – זה עכשיו יתמתק. אני מביאה המתקה לתוך המציאות שלי, אני בוחרת מציאות חדשה: במקום להיות בייאוש ודיכאון, אני לוקחת את המציאות לשמחה ותקשורת עם בורא העולם.

זה גורם נחת עצום בשמים. אפילו שהוא נפל בהתחלה. זה גורם לנחת כי זה התכלית שהוא ירד אליה לעולם: להכיר את בורא העולם גם בקשיים.

אפילו שאני ארגיש בתוכי שזה עדיין לא לטובה. עצם זה שאני מודה לבורא : תודה השם על הקושי הזה ,לאט-לאט נפתח צוהר של אוראור האמונה מתחיל לשרות בתוך הכלי, בתוך הנפש. זה מהדהד את החלק הנשמתי של האדם וכל הכלי שלו מתחיל להיכנס לכלי של השפעה ולא כלי של קבלה.

כל עוד אני בכלי קבלה של מירמור, של ייאוש, אני בתוך נחשים ועקרבים. כשאני הופכת את התודעה שלי לתוך תודעה של אור האמונה – זה להודות על הקושי - תודעת האמונה מכניסה את אור האמונה לתוך הכלי שלי.

ואז האדם יכול לסבול בחיים שלו את מה שקורה לו. ולא רק לסבול, אלא לקחת את זה לאמונה. בעצם האדם מסוגל לשאת כל מקרה שקורה לו, כמעט.

המון אנשים מספרים שכשקרו להם דברים קשים, הם הרגישו במקום של רוממות במקביל. הם לא ידעו להסביר מה זה. זה מאור האמונה שנכנס בתוך הכלי.


מנוחת הנפש

ואז האדם יכול להגיע למנוחת הנפש. מנוחת הנפש מפנה מכל הדאגות והוא פשוט מוסר הכול להשם :"השלך את יהבך על השם והוא יכלכלך". הוא יכול ממש להינתק מייסורים שהוא נושא אותם ולהשתחרר מזה. ממש גאולה פרטית שהאדם חוה לאט-לאט שהכול לטובה.

בחיים האלה האדם יכול להיות ב-גהינום עשרות שנים – בקנאה, בהאשמות, בייאוש, בדיכאון. והוא יכול ברגע של בחירה אחת לבחור להיות שמח בחלקו.


מי זאת עולה - אמונה
.pdf
הורידו את PDF • 100KB




227 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page