בתהליך הכנעה צומח לך הארה גדולה בנפש. אנחנו לא נכנעים לחושך, אלא מכוח ההכנעה שאנחנו עושים , הרצון החזק של החושך נחלש מאוד.
כתוב בחסידות הרבה על תהליך הכנעה-הבדלה-המתקה. לנקודת אמת יש דרך משלה בהכנעה-הבדלה-המתקה: צריך להכניע יצר רע .
אם בתהליך "מאירה" הבנו שיש מחשיכה ושכנגדה יש מאירה, אז התייחסות שלנו הייתה לגרום מעין חוסר חשיבות למחשיכה ולהתמקד באמונה שלנו במאירה.
אבל שלה "המאירה" הוא לא שלב סופי. כי לא בכזה נקל המחשיכה מאבדת כוחה. כי רצון כרצון הוא דבר נצחי. וצורת הרצון היא הצורה של המחשיכה או הצורה של המאירה – זה הכוחות שישנם.
כשאני עכשיו מבקש מהצד השני לבוא לתהליך של הכנעה, לפני שאני מביא אותו לתהליך ההכנעה, אני קודם כל מסביר לו את ההבדל : עד עכשיו הייתה תנועה של "מאירה", ועכשיו אני בא לדרוש תנועה של "הכנעה" שהיא הרבה-הרבה יותר קשה מהתנועה של "מאירה".
התנועה של להיכנע למחשיכה היא הרבה יותר קשה. הרבה ותר קשה לקבל את זה ש-"אני כלום". מה שמנהל את המציאות זה הרצון להיות "משהו" (כשמדובר במחשיכה "אני כלום". לכל מחשיכה יש את הרצון הייחודי לה).
כי האדם מחשיב את עצמו. גם אם הוא עושה פעולות למען אנשים אחרים , הן יוצאות באיזו שהיא נקודה "מה יצא לי מזה" ברמת החשיבות. ההתבוננות בנקודה הזו של "מה יצא לי מזה" יצור לנו נקיות גדולה.
למשל, בעבודה כמטפלים אנחנו מרגישים שיש למו איזה ידע מקצועי שלמטופל אין , וזה נותן לנו תחושה של חשיבות - אז יש פה רווח משני במסווה של טיפול.
הנקודה הזו לא מאפשרת לנו לפעול בנקיות. ולא רק לנו – גם למרגלים שנכנסו לישראל .הם נפלו במקום שהם לא יהיו מספיק חשובים. הם לא יצאו מתוך הנקודה הזו ,אך היצר הכניס להם את המחשבה פנימה.
אנחנו רוצים להיות נקיים מהצורה הזו של "מה יצא לי מזה" ולא מצליחים. כי זה בטבע שלנו. כדי לצאת מזה, הדרך הנכונה זה לעבוד על הענווה.
ההקדמה הזו מביאה אותנו להבנת חשיבות ההכנעה.
מי שמכניע את המצאות שלו – גם בזה הוא צריך לבדוק אם הוא לא מחפש "מה יצא לו מזה".
הנקיות הזו בנתינה לא תקרה ביום אחד.
מה שאני רוצה, שתראו את התנועה הזו בנפש - "מה יצא לי מזה", שתתבוננו בה .למשל , בטיפול. אל תעשו את זה מול המטופל , תכינו את עצמכם לפני כן - יש תרגולת שהאדם עושה בכוח הדמיון שלו. לא לעשות מזה יותר מידי רעש, כי אז לא נוכל לעשות את החסד שלנו עם המטופלים כי יש לי עכשיו "מה יצא לי מזה". בכל מקרה יחד אתו אנחנו ממשיכים לטפל כרגיל.
ורק כאשר יהיה לנו זמן נסתכל על ה-"מה יצא מזה" : מאיזה מקום יצא ? להרגיש שזה טופס את כל ההוויה שלו. זה המקום להעלות תפילה כלפי השמים. וזאת מתוך הרגשה שאין לי איך לצאת מזה , כי גם הרצון לצאת מזה זה "מה יצא לי מזה". אני מעלה את התפילה כלפי השמים מתוך המיאוס העצמי. כי פה זה הכנעה גמורה כלפי השמים בזה שהכרת שזה לא בידיים שלך.
באמת להרגיש את המיאוס ובאמת לבקש מהשם שיוציא אותנו מפה. החלק הנשמתי שלנו לא יכול להאיר בעולם כל יוד הנקודה הזאת דבוקה בו. אנחנו צריכים תחינה כלפי השמים כי זה נקשר לנו כל-כך לנפש ונהיה חלק מאתנו, שלא נוכל לצאת מזה לבד :"אין האסיר מוציא את עצמו מבית האסורים", אלא רק בורא עולם יכול להוציא אותנו.
ופה אני מקבל את ההכנעה אליו : אני לא חשוב.
ואחרי זה יבדקו אותנו עם ניסיונות הכי פשוטים בבית ף עם הילדים, עם האישה, עם עצמינו. מישהו – הילד, למשל - יזלזל במציאות שלנו.
יש לנו פחד להיפרד מהישות, מנקודת החשיבות – אנחנו מזוהים איתה יותר מידי. כי לאבד את החשיבות שלי זה לאבד את עצמי. השם טבע פחד במקום הזה – זה אחד מהשליחים של השם כדי שיהיה לנו מקום לעבודה. תסתכלו על הפחד הזה - תמששו אותו, תרגישו אותו.
ואדם שנקי בנפשו, ביתו נקי. אדם שביתו נקי, מתנקה בנפשו – ה-בחוץ ישדר את מה שבפנים קורה.
כמובן שבתור הורים, מורים, מטפלים, אנחנו זקוקים לחשיבות בשביל שנעשה את תפקידנו ביעילות – אם לא יחשיבו אותנו, לא נוכל להועיל להם. יחד עם את, אנחנו צריכים להחשיב אותם.
שיעורי-בית
לזהות את נקודת האינטרס ורק להתבונן בה.
לאט-לאט המיאוס יעלה ואתם תרצו לבד להשתחרר מזה.
שאלות
שאלה 1 (12.1 – מפגש 16) תהליך המחשיכה עם ילדים חייב להיות יותר עדין. באיזה נקודות אנחנו נוגעים בילד שמרגיש שהוא לא אהוב והחברים מציקים לו והמשפחה מציקה לו ? והיא נכנסת לפה כמו עם מאה טון על הכתפיים, והיא לא מבינה למה אף אחד לא מזמין אותה ולמה אף אחד לא רוצה אותה .
אשמח לקבל הרחבה לתשובתך ממפגש קודם (16)
תשובה עם הרחבה: צריך להסביר לה שמה שהיא חושבת על עצמה, ה-בחוץ מראה לה. וכשהיא תשנה מבפנים את ההסתכלות על עצמה, גם ה-בחוץ הזה ישתנה.
ברגע שהילדה מגיל צעיר מסתכלת על עצמה בצורה כזו שהיא מבקרת את עצמה, אז ה-בחוץ עושה את אותו הדבר. ברגע שזה ישתנה גם נ-בחוץ ישתנה. אם ההסתכלות הפנימית שלה על עצמה תשתנה והיא תקבל את עצמה יותר ותהיה מוכנה להשלים עם המציאות של עצמה, אז ב-בחוץ יעשו את אותו הדבר.
בחוץ הוא סה"כ השתקפות של התנועה הפנימית שלנו. וזה נועד בשביל שהילדה תפסיק להסתכל על עצמה כך.
ילד , גם נער בוגר, שמציק להורים, משקף את המצוקה שלו אבל גם את היחס של הורים כלפי עצמם.
שאלה 1-1 : הילדה שעובדת איתה ושמתקדמת בעבודתה, כאשר חוזרת לבית-ספר, לחוג חברים – חוזרת לאותו מדפוס מוכר , לאותה נקודה שממנה התחלנו. איך אנחנו מתקדמים איתה ?
תשובה: היתרון של הילדים שמיד הכול עולה אצלם. אבל מצד שני העבודה איתם הרבה יותר איטית. כי המציאות הבית-ספרית החברתית הרבה יותר חזקה ממנה. זה דורש מאתנו ללכת שני צעדים קימה ולחזור צעד אחד אחורה.
דבר נוסף : לקחת דבר אחד ולהתמקד רק בו ולראות את ההצלחות ואת ההתקדמות בו. ברגע שהילדה תראה שיש לה את ההצלחה וההתקדמות שלה ותראה שהדברים משתנים לה מול העיניים, היא תרצה את העבודה ותתייחס אליה הרבה יותר ולא תשכח את עצמה בתוך המציאות הבית-ספרית.
ורק אחרי שהצלחנו בזה, להתקדם לנושא הבא.
שאלה 1-2: איך מנגישים לילדה את החומר שאנחנו לומדים פה ?
תשובה: אז תורידי את עצמך לרמה של ילדה בת 10 ותדברי משם. מה שאצלך בפנים מובן לילדה קטנה – משם לדבר אליה.
שאלה 1-3: כשמדבור בילדה קטנה, צריכים להכניס הורים לתמונה. באיזה שלב שנחנו משתפים אותם ואיך מנגישים להורים את כל התהליך עם הילדה ?
תשובה: יש אבחון – מה מצב כרגע. ולאן אנחנו רוצים להגיע. ואז מסבירים להורים שזה הולך להיות איטי – השינוי אצל ילדים הוא איטי.
תוך כדי תהליך לעדכן את ההורים : מה קורה ולאן התקדמנו.
שאלה 2: תפילה להשם שיוציאו אותנו מי "מה יצא לי מזה " – שאלה לכמה זמן זה נשאר ?
תשובה: האדם חייב לעשות מעשה. זה קליפת ישמעאל – קלפת החסד : לאדם יש את כל הביטחון בהשם אך מכוח הביטחון בהשם הוא לא עושה שום מעשים :"על מי המנוחות השם ינהלני". זה לא כך - אדם צריך לעשות את מקסימום היגיעה שלו ולהאמין שהכול מאת השם. ומקסימום היגיעה שלנו זה ההתבוננות ב-"מה יצא לי מזה", ומפה להעלות את התפילה כלפי השמים.
שאלה 3: למה לא לאמץ את הגישה של הרב גינזבורג – שפלות: להודות שאני רחוק מהשם , כי עצם ההודאה הזו מקרבת אל השם. כי הגישה של הנקיות נראית לא ניתנת להשגה.
תשובה: אני מסכם, הגישה הזו מקרבת אל השם, כי הנקודה הזו עצמה של המרחק מהשם היא בעצמה תפילה. היא תפילה כלפי שהשמים. כי מה אני מבקש ? אני רחוק, אז בבקשה תקרב אותי.
אבל פה יש מעין תוספת מעל הדבר: אני מגלה את נקודת השחרות שלי ומעלה אותה כלפיך כי הגעתי למסקנה שאני לא יכול לצאת ממנה.
שאלה 3-1: הבעיה גם ברצון להגיע לנקיות יש את החשיבות שלנו.
תשובה: הנקיות זה הדבר שהנשמה שואפת אליו. השם אומר לה : זה המקום האמיתי שלך, היית שם פעם, עכשיו התרחקת ונטבעה בך נקודת האינטרס. ואת צריכה לזהות אותה ולהכיר שהיא מרחיקה אותך ממני, ממקור החיות שלך, ממקור השפע והחיים.
שאלה 3-2: ככל שיותר מזהים את נקודת השחרות, אז מזהים את זה בהרבה יותר מקומות, כי זה אף פעם לא נגמר. אז נראה שהמטרה זה עצם הזיהוי,
תשובה: בהחלט, ככל שנסתכל על זה, נראה את זה ברובד רחב יותר. וככל שנמאס ברובד היותר רחב הזה, נעלה תפילה להשם מתוך ההכנעה, מתוך ההכרה שאנחנו עושים את כל ההשתדלות לצאת מתוך נקודת האינטרס הזו, ואין ביכולתנו לצאת מתוך הנקודה הזו. ואז יוצאת זעקה אמיתית אל השם. ההכרה שאני פונה מתוך מקום של הכנעה, זאת תפילה אמיתית. מקום שאתה מכיר שמי שיכול להוציא אותך זה רק השם.
שאלה 3-3: אני הייתי משנה את התפילה והייתי מבקשת מהשם לעזור לי לזהות יותר את "מה יצא לי מזה".
תשובה: ככל שהאור יותר מאיר, כך אתה תראה יותר חושך. דרך הנקיות זה הכרת הרע. וככל שאתה מכיר יותר ויותר אתה בעצם מגיע למיאוס בדבר הזה. הוא נתפס אצלך כרע – הנפש באופן טבעי מעלה את התפילה להשם מתוך ההכנעה , ואז האור הנמשך, וגורם לניקיון נוסף: ואז יש עוד רובד ועוד רובד. עד שיש שלב מסוים – כמו שבטיפול הכנעה חווינו נקיות, אף על פי שאנחנו עדיין לא נקיים לגמרי. וקיבלנו משם את ההכרה שאין כלום בחשיבות. ותזכרו את החוויה שלכם.
שאלה 4: כל עוד יש מי שגורם לי להרגיש פגוע, עוד לא יצאתי מהנקודה הזו.
תשובה: כאשר השם חושב שנהיית שאנן – שהחלטת שכבר יצאת מהנקודה הזו, הוא שולח לי מישהו ללחוץ על נקודת החשיבות שלי, להזכיר לי שאני עוד שם.
שאלה 5: אני נמצאת במקום ההתבוננות ב-"מה יצא לי מזה". מה עלי לעשות שם ?
תשובה: השם רוצה שהאדם בעצמו ירגיש את הצביעות, ימאס במקום, יהיה מוכן פה לוותר על זה לגמרי. ובמקום הזה נמשך חוט פנימי של ההתקשרות עם השם.
Opmerkingen